החלטה בתיק בש"פ 5223/05

• 1.          ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) מיום 27.4.05 לפיה דחה בית המשפט המחוזי את עררם של העוררים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת י' הניג) לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם.

• 2.          נגד העוררים הוגש כתב אישום, המייחס להם סדרה ארוכה של עבירות בגין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומסירת ידיעה לא נכונה או לא מדויקת בלא הסבר סביר. בנוסף, הואשמו העוררים בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות. מכתב האישום עולה כי העוררים הקימו חברות שונות לשם הונאת מנהל המכס ומס ערך מוסף. העוררים מסרו פרטים כוזבים לשלטונות המכס ומס ערך מוסף לפיהם יש לחברות פעילות עסקית בעטיה מגיעים לחברות, כביכול, החזרים כספיים משלטונות המס, בעוד שבפועל, לא הייתה לחברות כל פעילות עסקית שהיא. במעשיהם, הצליחו העוררים להוציא במרמה משלטונות המס, החזרי מס בסכום של כ- 760,000 ש"ח.

• 3.          כתב האישום נגד העוררים הוגש ביום 19.7.00. לאחר מספר דחיות לבקשת העוררים, פרשת התביעה החלה ביום 24.6.01. בשלב זה, העוררים היו מיוצגים ופרשת התביעה התנהלה במשך מספר ישיבות. ביום 18.9.02 קיבל בית המשפט את בקשת באת-כוחם הקודמת של העוררים להתפטר מייצוגם וקבע מועדים להמשך פרשת התביעה. משלב זה, החלה מסכת ארוכה של 18 ישיבות שהתקיימו בתקופה של כשנה, אשר רק לארבע מתוכן התייצבו שני העוררים וביקשו לדחות את הדיון מנימוקים שונים. למרבית הישיבות הנוספות הגיע רק העורר והציג תעודת מחלה של העוררת, ולחלק אחר של הישיבות הגיעה העוררת והציגה תעודת מחלה של העורר. למספר ישיבות לא הגיע שני העוררים. לאחר שהעוררת הפסיקה להגיע לדיונים, הוצאו כנגדה מספר צווי הבאה, אולם, לא ניתן היה לאתרה והתברר כי היא אינה שוהה בכתובת אותה מסרה. ביום 11.9.03 חייב בית המשפט את העורר בהפקדת ערובה, אולם, זו לא הופקדה וכנגד העורר הוצאה פקודת מעצר. בשלב זה, העורר הפסיק גם הוא להגיע לדיונים. ביום 25.9.03 החליט בית המשפט להתלות את ההליכים כנגד העוררים לאחר שהתברר כי גם הכתובת שנמסרה על-ידי העורר לבית המשפט במהלך הדיונים התבררה ככוזבת ולא ניתן היה לאתרו. ממועד זה, משך כשנה וחצי, לא ניתן היה לאתר את העוררים ורק בחודש מרץ 2005 העוררים אותרו באקראי.

• 4.          עם איתורם של העוררים, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים. בית משפט השלום קיבל את הבקשה וקבע כי ממעשי העוררים עולה כי קיים חשש שהם יתחמקו מהליכי שפיטה וינסו שוב להימלט מן הדין. משכך, קיימת נגד העוררים עילת מעצר. כן נקבע כי עילת מעצר נוספת קיימת נגד העורר בשל אי הפקדת הערובה אשר הוטלה עליו. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר שכן לא ניתן ליתן בעוררים אמון כי אכן יקיימו את תנאי חלופת המעצר. בית המשפט המחוזי דחה את עררם של העוררים בציינו כי העוררים "שמו ללעג ולקלס את מערכת המשפט" ולא ניתן ליתן בעוררים אמון כי יתייצבו למשפטם באם ישוחררו לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי "העוררים בהתנהגותם הנלוזה הביאו על עצמם את מעצרם ואין מנוס מהמשך המעצר על מנת שההליכים בכתב האישום [שהוגש] כאמור לפני חמש שנים יתקיימו סוף סוף כסידרם ויגיעו לסיומם".

• 5.          בפני טוענים העוררים כי יש מקום לשחררם לחלופת מעצר. לטענתם, כאשר הם היו מיוצגים על-ידי סניגור הדיונים התקיימו כסדרם ורק כאשר חדלו מלהיות   מיוצגים החלו לא להתייצב לדיונים. כיום, כאשר מונו להם סנגורים, ניתן להניח לטובתם כי ישובו ויתייצבו לדיוני בית המשפט. העוררים מדגישים, כי אין חשש שהם יעזבו את הארץ וניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. העוררים מוספים וטוענים כי יריעת הגנתם רחבה ביותר והם לא יוכלו לנהלה כשהם במעצר. העורר 2 אף מלין על עצם חיובו בהפקדת ערובה בסכום של 75,000 ש"ח.

• 6.          המשיבה טוענת כי אין להתערב בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לטענתה, העוררים התחמקו באופן שיטתי מההליכים בעניינם ועשו לעצמם מנהג להציג תעודות מחלה שונות כדי למנוע קיום דיון בעניינם. בנוסף, העוררים מסרו כתובות פיקטיביות ולא ניתן היה לאתרם במשך תקופה ארוכה. המשיבה מדגישה כי התנהלותם זו של העוררים אינה חדשה וכי גם בתיקים אחרים אשר היו תלויים כנגדם פעלו העוררים בדרך דומה. המשיבה מוסיפה, כי פרשת התביעה הסתיימה ובהתחשב בכך שלעוררים היו כחמש שנים לשם הכנת הגנתם, יש להניח כי גם פרשת ההגנה תסתיים בקרוב.

• 7.          דין הערר להידחות. העוררים התחמקו מן ההליכים בעניינם באופן שיטתי במשך כשנתיים וחצי. בשנה הראשונה, לאחר שבאת כוחם התפטרה מייצוגם, העוררים ניצלו את העובדה כי לא ניתן לקיים דיון בהיעדר אחד מהם ובאופן שיטתי דאגו להגיע לחדר מיון ערב הדיון כדי למנוע קיום דיון בתיק. שופטת בית משפט השלום הדנה בעניינם קבעה לעניין זה: "הנאשמים עשו להם למנהג להמציא לבית משפט תעודות חדר מיון בכל מועד בו קבוע התיק" (החלטה מיום 23.2.03), וועד נקבע: "פעם אחר פעם נדחים דיונים כאשר הנאשמים עשו לעצמם שיטה להתאשפז בבית חולים ביום הדיון או בסמוך לו" (החלטה מיום 10.4.03). בהחלטות בית משפט השלום מודגש כי ברובם המכריע של המקרים לא עולה מתעודת המחלה כי העוררים אינם יכולים להתייצב לדיונים. צווי ההבאה אשר הוצאו כנגד העוררת לא בוצעו משום שלא ניתן לאתרה בכתובת אותה מסרה. העורר אשר הגיע למרבית דיוני הסרק בהם טען כי בת זוגו העוררת חולה, הפסיק להגיע לדיונים לאחר שלא הפקיד את הערובה אשר הוטלה עליו והוצאה נגדו פקודת מעצר. בשלב זה, ההליכים נגד העוררים הותלו ובמשך שנה וחצי לא ניתן היה לאתרם בשל מסירת כתובות כוזבות. 

• 8.          מסכת ההתחמקויות של העוררים רבה וארוכה. כך למשל, בהחלטה מיום 21.7.03 נאמר "רשמתי בפני את הודעת הנאשם כי הוא מתגורר היום אצל חברו בחיפה, בשם משה מוסקוביץ, רח' מוריה 55, חיפה". לעומת זאת, ביום 25.9.03 קובע בית המשפט "מתברר כי בכתובת שהנאשם מסר לא מתגורר אותו משה מוסקוביץ, אשר לטענת הנאשם בביתו הוא נמצא". מסקנתו זו של בית המשפט מבוססת על מזכר אשר נערך יום קודם על-ידי משטרת חיפה.

           דוגמה נוספת מצויה במזכר מיום 21.7.03 בו נאמר על-ידי שני חוקרי משטרה שהגיעו לבית הוריה של העוררת, כי נאמר להם על-ידי הורי העוררת כי היא הייתה בבית עד שעות הצהריים, אולם, משהתברר לה כי שוטרים מבקשים לעצור אותה ולהביאה לבית משפט עזבה את הדירה ולא ברור מתי תשוב. במזכר מיום 2.9.03 נאמר כי מניסיון נוסף של ביצוע צו ההבאה נגד העוררת בבית הוריה עולה כי העוררת קיבלה את ההזמנה לדיון וכרגע היא לא מתגוררת בבית "והיא מסתובבת אצל חברים". לא זו אף זו, אלא שמהחלטתו של בית משפט השלום בענייננו עולה כי במהלך הדיון בבקשת המדינה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים, ניסתה העוררת להטעות את בית המשפט.

           ראוי גם לציין, שכאשר העוררים שוחררו בשלב החקירה קבע בית משפט השלום בהחלטתו כי העוררים "הציגו פרטים כוזבים וכתובות מגורים פיקטיביות שונות ומשונות שלא היה להן כל קשר למקום מגוריהם האמיתי".  

• 9.          לא ניתן להתעלם גם מכך שמעשי ההתחמקות של העוררים ננקטו על ידם לא רק בתיק זה והם ניסו להתחמק מהליכי שפיטה גם בתיקים נוספים. בשנת 1998 הוגש נגד העוררים כתב אישום בגין מעשי מרמה בבית משפט השלום ברחובות אשר נמחק בשנת 1999 לאחר שהעוררים לא אותרו. נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין סדרת מעשי גניבה ומרמה והאחרון התחמק מהליכי המשפט בעניינו למעלה משש שנים. לבסוף, לאחר שאותר, נקבע כי ישוחרר בהפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח. העורר ערער על גובה הערבות והשופט (כתוארו אז) מ' חשין, קבע בהחלטתו:

"...מסתבר כי העורר התחמק עד כה פעמים רבות מהתייצבות בבית-המשפט; וכדי כך הגיעו הדברים, עד שהמדינה ביקשה לחזור בה מכתב-האישום טרם ביצוע ההקראה, עד לאיתורו של העורר...העורר היה עבריין נמלט במשך כשש שנים, וגם צווי הבאה רבים שהוצאו נגדו לא הוצאו כלל לפועל...העורר שם ללעג ולקלס את כל מערכת המשפט, והגיעה עת לשים קץ למעלליו. אם כך ככלל, לא כל שכן שאין לו לעורר מען ידוע וקבוע...לרקע כל זאת, חסד עשה בית-משפט קמא עם העורר בהחליטו לשחררו ממעצר בהפקדת מזומן בסך 50,000 ש"ח...העורר הוכיח עצמו כאדם שמילתו אינה מילה ודברו אינו דבר, וכאמור הגיעה עת לשים קץ לתעלוליו" (בש"פ 1760/00 אבירם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

• 10.       מהדברים שפורטו לעיל עולה, כי קיימת כנגד העוררים עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרור העוררים יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה. נגד העורר קיימת עילת מעצר נוספת לפי סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים בגין אי הפקדת ערובה אשר הוטלה עליו על-ידי בית המשפט. עילה זו אינה כפופה, בניגוד לעילות האחרות, לחובה לבחון חלופת מעצר (סעיף 21(ב) סיפא לחוק המעצרים).

• 11.       אינני סבור כי ניתן לקיים את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. מעלליהם הרבים של העוררים אינם מאפשרים לתת בהם אימון. לא בכדי נקבע, הן בעבר על-ידי השופט חשין, והן כיום על-ידי בית המשפט המחוזי, כי העוררים שמו ללעג ולקלס את מערכת המשפט. העוררים לא היססו ומסרו שוב ושוב כתובות כוזבות וניסו בדרכים שונות ומשונות להתחמק מהליכי שפיטה. העוררים הוכיחו במעשיהם כי הם אינם מקיימים צווים שיפוטיים ולא ניתן לסמוך עליהם כי הפעם ישנו מדרכם זו. משכך, קיים חשש כבד כי העוררים לא יקיימו את תנאי חלופת המעצר ויחזרו ויתחמקו מהליכי המשפט. בנסיבות אלו אין מנוס מלעצור את העוררים עד לתום ההליכים.

           עם זאת, אעיר, כי כיום, איזון האינטרסים נוטה בבירור לעבר מעצרם של העוררים, אולם, עם חלוף הזמן והתקדמות ההליכים, אין להוציא מכלל אפשרות שיחול שינוי בנקודת האיזון לטובת הזכות לחירות, באופן שניתן יהיה לשוב ולשקול את שחרורם של העוררים לחלופות מעצר בתנאים הולמים. לעניין זה שמורה זכותם של העוררים להגיש בעתיד בקשה לעיון חוזר במעצרם.

           ניתנה היום, י"ט בסיון תשס"ה (26.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: